אני רוצה פתרון! תשובה מעמיקה ביחס לנפילות - לבנים ולבנות

שלום לך, אדם יקר.

[הפער בין איפה אני רוצה להיות ובין איפה אני מוצא את עצמי]

הדברים שלך החזירו אותי אחורה, אל עבר התבגרותי שלי. אמנם הסיפור שונה, וההקשר בו גדלנו אינו זהה, ואף הזמינות שקיימת כיום אינה מזכירה את זו שהייתה בזמני, אך עדיין, הפער בין המקומות בהם אני רוצה להיות ובין המקומות בהם אני מוצא את עצמי נמצא מוכר לי.
האמת, שגם כיום, אני מכיר את הפער הזה מקרוב, אם כי בדגשים שונים. (למשל: לעתים קרובות אני מרגיש עד כמה, למשל, לא קל לי להגיב לילדים שלי כמו שאני אומר לתלמידים שהם צריכים להגיב לילדים שלהם).
אבל כאן, נדמה לי, אתה מרגיש עוקץ נוסף, אשר כפי שתיארת, הוא אכן מופיע בין השיטין של החוברת 'יוצר אור' (שאני שמח שקראת). אתה כותב, במובלע, שאתה בחרת לחיות בקדושה, מתוך החלטה לא לתת למרחב הביניים של 'בני עקיבא' ואפילו של 'עזרא' להשפיע עליך. אינך מעוניין לקשור קשרים עם נשים. אינך מדבר עם בנות. אתה מנסה להתקרב אל ה' ועבודתו. מן הסתם אתה נבוך מעצם המחשבה על המצאות בחברת נשים בשלב זה בחייך, ופתאום אתה רואה אותן מעורטלות בבוטות הזו של הסרטים והתמונות. יותר גרוע, אתה מוצא את עצמך נסחף לשם באופן מאוד ממשי, כמעט ורוצה לקרב ולהקריב אל האש(ה) הזרה. איני יודע אם אתה זועק, אבל אני יכול לדמיין את הזעקה כזעקתו של מרדכי "זעקה גדולה ומרה" או כדבריו הנכוחים של מחבר התפילה זכה, "מתמיהים אנו על נפשינו, איך נעשתה התועבה הזאת?". אני מניח שאם היה מדובר במעידה חד פעמית לא היית פונה לעזרה. שוב ושוב אתה מוצא את עצמך במלכודת הזו, ותחושת המצוקה, והפער, הולכת ומעמיקה.

[המרחבים הממכרים]
איני יכול להעניק לך פתרון קסם אל מול מקסם השווא של התאווה, שבכל פעם מחדש גורמת לשכוח את כל הרצונות וההחלטות שהיו בעבר ומוכרת את כל האישיות 'בעבור נזיד עדשים', אך ביכולתי להציע מספר מחשבות הקשורות בטיבורן להתמודדויות מסוג זה, ובנויות על הניסיון שלי ושל אחרים סביב המרחבים האלה, אשר נקרא להם 'המרחבים הממכרים'.
אנסה לתאר דרך דוגמה הרבה יותר יומיומית: למה רוב האנשים והנשים לא מצליחים להתמיד בדיאטה? הבעיה בדיאטה, טמונה בפער המובנה בין הלחישה על האוזן שאני שומע במעורפל "זה טעים, תאכל את זה, זה טעים, רק עכשיו, רק היום" לבין ההחלטה אותה אני מחליט בשכלי "אני לא עושה את זה יותר. סיימתי. אני צריך לרדת במשקל", וכפי ששמעתי פעם בשם הרב יהושוע שפירא: הבעיה היא ש'האני' הוא מי שרוצה את השוקולד ו'הצריך' הוא מי שמנסה לעצור את 'האני' להפסיק לאכול (וכפי שמובע בביטוי: אני רוצה שוקולד אבל הרופא אמר שצריך להפסיק לאכול). בקרב בין 'האני' ל'צריך' קשה מאוד לנצח.
המרחבים הממכרים הם אותם המרחבים שקורצים לי כל פעם מחדש, ואומרים לי: אולי אתמול אתה חשבת שזהו, אבל היום יש לי משהו חדש להציע לך. וכך, אני ממשיך ומתקדם, מתחרט ונופל, וחוזר חלילה. לא בכדי ר' נחמן מברסלב, שהתמודד באופן נרחב ביותר עם מרחבים אלה, טבע את הביטוי "הרשעים מלאים חרטות".
התנועה הראשונה לצאת מהבעיה קשורה קודם כל ביכולת להכיר בעובדה הזו עצמה. בעובדה שבכל פעם מחדש אני מאבד את כושר השיפוט. שבכל פעם מחדש כאשר אני 'מתעורר' אני מגלה שהפער נשאר - למרות שעוד קו נחצה אני עדיין אותו אדם שבור. הבעיה, כמובן, היא שכעבור ימים או שבועות אני שוכח את התחושה הזו, והשכרות של החטא תופסת אותי שוב בהזדמנות כזו או אחרת, בדרך כלל כשאני לא שם לב, ופתאום אני שם, באמצע קרב האיתנים הזה בין השכחה המשכרת להחלטה, בין 'הצריך' ל'רוצה'.
עובדה זו מעוררת מחשבה, וניתן להתבונן בה בשני אופנים האחד עשוי ליצור תהליך עומק והשני עשוי לחולל שינוי מעשי.

[מה אני מחפש? מהן הכמיהות שלי?]

תהליך העומק קשור לסדרת שאלות המסתובבות סביב השאלה שמייסרת אותי בדקות שאחרי – מה אני מחפש שם? למה זה מושך אותי? איך אני נמשך לזה? שאלות אלה דורשות בירור והכוונה רוחנית מחד, אך גם הכרות אישית עם הרצונות שלי מאידך. אני עשוי לגלות, למשל, שבמבט מעמיק יותר, מעבר לשאלה הפיזית, ולגירוי הממשי, אני בעצם כמה למשהו אחר, עמוק יותר – אני מרגיש צורך, כמעט כורח, להרגיש חיבור, קשר, הכרה, הערכה, קבלה, איש איש וכמיהותיו. וכך, הכמיהה היא שמכה אותי בסנוורים. הדבר דומה למה שעושה לנו פרסומת. ניקח לדוגמה את הפרסומת של קוקה קולה. פרסומת זו מקשרת בין קוקה קולה לטעם החיים באופן כה חזק עד שאני מוצא את עצמי באמצע מסלול בנחל היהודייה, מזיע ומעט מותש, וכל מה שעובר לי בראש הוא כוס הקולה הגדולה והקרה, עם הבועות הקופצות אותה אני מתכנן לשתות בסוף. הפרסומת הצליחה למכור לי הרבה יותר מאשר מים עם פחמן דו חמצני וצבע מאכל, היא מוכרת לי את התחושה שהגעתי, שהנה אני במקום שבו תמיד חלמתי להיות. שותה כוס קולה אחרי מסלול. העיניים עצומות, הרוח נושבת ומקררת את הזעה. וואו. אפשר ממש להרגיש את זה. וכך הפנטסיה מושכת אותי אליה בעבותות קסם, ואני מוצא את עצמי קונה כוס קולה למרות שאני לא כל כך אוהב לשתות גזים, כי הם עולים לי לאף, ובכלל אין לי הרבה כסף, והגזלן הזה באמת יקרן, ובכל זאת הפרסומת מנצחת: אני כל כך רוצה להרגיש שהגעתי, שאני חווה את הדבר, את הרגעים האלה, באופן הכי מלא שאפשר, שאני נעזר בקולה, או ליתר דיוק באשליה שהקולה מוכרת לי, כדי להרגיש אותו.

[הפיתוי שבאינטרנט]
הפיתוי שקיים באינטרנט מייצר בנו את אותו מערך כפול של תחושות: מצד אחד הגוף מתעורר באופן מאוד ממשי, ומרגיש באופן מאוד חוויתי, אך מצד שני בייחוד בהקשר זה, הדמיון הוא השחקן המרכזי: אני מדמיין שהדבר הזה שאני מחפש, הנה הוא, הוא כאן, רק תיבלע בתוך זה, ותצליח, והפעם באמת, לא כמו הפעמים הקודמות, ואני אפילו לא כל כך יודע מה אני מחפש שם, אבל העוצמה בה אני מנסה לשקוע בו משקפת בעיקר את התחושה הזו שמדובר במשהו גדול, אחר, עוצמתי, ואני שוקע בו, מנסה לשכוח את הפעמים הקודמות, את המבחנים שלא למדתי אליהם, את המשפחה שנמצאת בקומה מתחתי ויכולים לדפוק בדלת ולשאול אותי מה קורה, הכל נעשה דהוי אל מול הנסיון הזה להרגיש, להיות, לשקוע ב'דבר האמיתי'.
ר' נחמן מברסלב, שכבר הזכרתי שתורותיו עוסקות מאוד במרחבים אלה, קולע באינטואיציה כמעט נבואית בסיפור 'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו' לנקודה זו. בתחילת הסיפור, מתאר לנו ר' נחמן את הקשר בין גירושו של בן המלך (האמיתי) על ידי בן השפחה שעלה למלכות, לבין הליכתו של בן המלך לבית הזונות ולבתי המרזח. בן המלך שבתוכי כמה למגע, כמה לביטוי, כמה להתאחדות, אבל הוא לא יודע איך ומה, הוא גורש ממלכותו, אין לו כלים להתבטא, מלבד בבית הזונות.
האם יש ביכולת לקבל מענה לכמיהה הזו באופן אחר? כיצד אני יכול לחיות כ'בן מלך שעשוי מאבנים טובות' ולא כבן מלך שמוצא את עצמו שקוע בבית הזונות?
האם יש לי מרחב בחיי בו כמיהותי מקבלות מענה? או שרק שם, בדמיון שאינו חלק ממני, בערפילי התוהו הווירטואליים והאנונימיים, אני מוצא בעצמי את היכולת לבטא אותם?

[בשביל זה יש חברים..]
אחת העצות החשובות איתם אני עצמי 'הולך' מבחינה רוחנית היא שיהיו לי חברים איתם אני יכול לדבר על מה שקשה לי ועל מה שטוב לי, על שמחותי ועל בעיותי. החברות, האינטימיות והאמון נוגעות ולא נוגעות באותן הכמיהות, ומאפשרות לי לאט לאט להתפתח. המגע עם מי שאני כיום באופן כנה - חלש וחזק, מצליח ונכשל, מאפשר לי לפתח את יחסי עם אבי שבשמיים (ובהקשר זה, בעיקר אבי שבארץ), ואף מבהיר לי יותר ויותר את הנתיב אל עצמיותי נשמתי ו'האות שלי בתורה'. הכנות החברית מהווה מעין בסיס בטוח, ממנו אמצא, בעזרת ה', את האומץ לקחת אחריות על הבעיה שלי, ולא רק להתפלל שהיא תעלם.

[זה פשוט לא עובד!]
וכאן אני מגיע לחלק השני, המעשי יותר, לקחת אחריות על הבעיה שלי, בהקשר של 'מרחב ההתמכרות' הוא קודם כל לקבל את העובדה שמה שלא עבד במאה הפעמים האחרונות לא יעבוד בפעם המאה ואחת.
עלי להבין שאין מדובר בשאלה של 'כוח רצון', משום שה'כוח' מתמסמס אל מול 'האני הכמה' וגורם לי להרגיש סוג של אפס מהלך. אני לוחץ על הגז בכל כוחי פעם אחרי פעם, אבל הכמיהה שבתוכי נועלת את מערכת ההילוכים על ניוטרל. וכך, אני מרגיש כישלון חרוץ למרות שכל מה שבעצם קורה הוא שאני מפעיל את הכוח הלא נכון בתוך אישיותי.
מול בעיות מן הסוג הזה יש צורך להפעיל את כושר ההרפיה.

[הרפיה]
ההרפיה הראשונית היא ההרפיה מהדימוי העצמי.
דימוי עצמי הוא מושג חמקמק, אך אנסה לאפיינו בהקשר שלנו: יש הרבה מאוד דברים שברור לי שאני יכול לעשות. לרוץ אלפיים אני יכול לעשות בשמונה דקות ועשר שניות. יפה. לרוץ ארבעת אלפים, אוקיי, אצליח להתמודד עם זה, אבל לרוץ חצי מרתון? זה עשוי להיות מפחיד, ועל כן אני בוחר, לפחות כרגע, לא להירשם למרתון ירושלים, ולדחות בחיוך את הלגלוג של חברי על עצלנותי. אני מכיר את עצמי. יש דברים שקשים לי, כרגע. אולי בהמשך, כשאמשיך לעשות את הכושר הקבוע שלי, אעמוד בהם. אבל לא כרגע. זה מי שאני ואני מקבל את עצמי ואת מקומי. הבעיה מתחילה כאשר אני מרגיש צורך להוכיח לעצמי (ולסביבתי) שאני יכול לרוץ חצי מרתון, אני מחליט שאני יכול, ונרשם למירוץ. באמצע הריצה פתאום כואבת לי הרגל, אני מרגיש שנתפסו לי השרירים ואיני יכול יותר, אבל אני לא מרפה, אני חייב להראות לעצמי שאני יכול. אסור לעצור. אני מתחיל להרגיש סחרחורת. אבל אני לא עוצר. מה יגידו עלי? לסיפור זה יכולות להיות שתי תשובות, האחת – אני מסיים את המירוץ בהצלחה, אבל לא מרגיש תחושת הישג אלא תחושת רווחה. עמדתי בניסיון. השני – אני מרגיש שאני לא יכול יותר, עוצר, אולי מקיא, אולי שותה מים, הולך לקנות איזו גלידה ומרגיש אכזבה תסכול ובושה.

[פשוט אסור לי להיות ליד מחשב..]
בהקשר שלנו, קשה לי, מאוד קשה לי, מאוד מאוד מאוד קשה לי להודות בפני עצמי שאני מתפתה לאינטרנט פעם אחר פעם. ושאם זה קרה חמש שנים, ואם כל יום כיפור נוספו אגפים שונים של גבולות שחציתי, אין סיבה להניח שהפעם אני אצליח. קשה לי להסיק את המסקנה המתבקשת – כרגע, להיות מול מחשב לבד בבית, לקחת את הטלפון של אחותי, סתם לפתוח וואלה או ווינט, סתם לשחק במחשב, זה דבר מסוכן בשבילי. כשאני חושב על הרעיון הזה אני מרגיש אפס חלש ומבויש. אני דומה לאותו אחד שלא מצליח לקבל את חוסר יכולתו, כרגע, לרוץ חצי מרתון. האמת שהשוואה מדויקת יותר היא לאדם שנפגע בתאונה ולא מסוגל לקבל את העובדה שכרגע האתגר שלו בחיים זה ללמוד להתלבש לבד.
הוא עסוק כל הזמן בלהיות מריר על איך שהוא אמור להיות הרב או הפרופסור, ומזניח את כל תרגילי הפיזיותרפיה המרגיזים והקטנוניים שמנסים ללמד אותו.
הבעיה כמובן, היא שבדומה לאותו שסיים את ריצת המרתון – כשאני מצליח לעצור את עצמי מהסיבות הלא נכונות איני מרגיש הצלחה, רק הקלה. הפעם הצלחתי. הפעם עמדתי בניסיון. אבל אני לא מקבל את עצם המאבק. אני מרגיש אשמה על עצם העובדה שהקלקתי שוב על הקישור של האתר ההוא, על עצם העובדה שהגוף שלי רצה להמשיך הלאה...
וכאן שוב אנו חוזרים אל הפער, הפער בין מי שאני כרגע, למי שאני מרגיש שאני חייב להיות.
מה שאני למדתי, הוא שהדבר היעיל ואף הרוחני ביותר לעשות כרגע הוא לקבל.
לקבל שכנראה אני לא מסוגל, כרגע, לכפתר את הכפתורים של החולצה לבד. אני לא מצליח גם להיות מול המחשב בשעות או בזמנים מסויימים, וגם לא לגלוש. אז כעת, לצערי, עלי פשוט להפסיק להיות שם.
כן, זה מרגיז. כן, זה מעצבן. כן, זה ילדותי. כן, זה מבייש. אבל אני צריך להיות כנה עם עצמי. מה שאני לא מצליח אני לא מצליח. זה מי שאני, כרגע. על מנת להצליח לעשות את השינוי, אני שוב מזכיר את הצורך בחברים איתם אפשר לדבר באמת. התמיכה שלהם עשויה להועיל בשלב הזה של ההתמודדות.

[לעצור את הפנטזיה עוד בהתחלה]
הדרך להתמודדות עמוקה יותר, מתחילה בעיני, בהכרה ראשונית בחולשה שלי מולם. אלא שהכרה זו, והפעולות הנגזרות ממנה, הנם רק תחילת התהליך. המשך התהליך, הוא ללמוד להפריד (להעלות ניצוצות אם תרצה) בין הכמיהה העמוקה (למשל: דחף להרגיש שאני משמעותי,נותן, מעניק), הפנטסיה הנפשית-דמיונית שמחוברת אליה (למשל: תחושת התרגשות וציפייה סביב הדמיון שאני הוא שמעניק לאותה הבחורה את ההנאה), והפעולות המעשיות הנגזרות מכך (נגיעה בעצמי שסופה מי ישורנו)
היכולת להיות אדם רוחני בהקשרים אלה מחייב להעניק ביטוי לכמיהה בהקשרים בהם הביטוי החופשי שלהם הופך להיות גילוי של משהו עמוק ואמיתי (האם אני מרגיש אהוב בחיי? האם אני חייב הערכה של אחרים? האם אני מפוחד, האם אני לא בטוח ביכולותי? האם עלי להלחם על מקומי החברתי? האם טוב לי?) חשוב לציין כאן שמכיוון שמדובר בדוגמה של כמיהה אחת (דחף להרגיש משמעותי ונותן) הניתוב שלו הוא בכיוון זה, כמיהות עמוקות אחרות מעלות שאלות אחרות.

[סור מרע ועשה טוב]
וכאן אני מסיים, מכיוון שאין ביכולתי לומר לך היכן אינך יכול להיות כרגע. האם אינך יכול להשתמש בפלאפון של אחותך? האם אינך יכול להשתמש במחשב? איני מכיר אותך, ואיני יודע את המשמעות המעשית של הדרכה כזו בלא להכיר אותך. ביכולתי רק להתוות את הכיוון הכללי של החשיבה, את הגישה, במקביל לעבודת 'העשה טוב' של מציאת המקום הנכון לחלקים הכמהים לחיבור לאל חי (ומתבטאים בשקיעה אובססיבית בפורנוגרפיה), עלי לעבוד גם את בחינת 'דע היכן אתה עומד' ולקבל על עצמי לא לעמוד במקומות בהם לפחות כרגע, איני מסוגל להיות בלא להתרסק. ואם איני מסוגל שלא לעמוד, עלי לכל הפחות להבין שאני נמצא במקום כזה, ולפעול בהתאם (אני מכיר הדרכות בהקשר זה המציעות ליצור מעין קבוצת חברים, אפילו בווטסאפ, אשר בה מותר לדבר על כל מצוקה באשר היא, ועצם הדיבור מאפשר כבר את התנעת שינוי הגישה)

[עוד מילה על פרישות וענווה]
איני מעוניין להטיף לפרישות, רק לענווה. גיליתי בחיי שלי, שברגע שהענווה מקבלת את ביטוייה המעשיים, גם 'הפרישות' אינה מחויבת המציאות, שהרי, וכאן אומר רק ברמיזה, ישנו קשר הדוק בין הענווה לבין חוסר השלמות. ענוותנותו של אלוקים מאפשרת לו להמשיך ולהחיות את העולם, וענוותנותו של האדם מאפשרת לו לקבל את החלקים הלא שלמים שבתוכו בלא להיאבק בהם מלחמת חורמה חסרת סיכוי. ומכיוון ש'עוז וענווה – במקומו', השהייה עם הענווה הכנה, מאפשרת לי גם להתקדם בציר 'העשה טוב' ולמצוא את הבסיס הבטוח אותו ציינתי לעיל.

[זה לא קשור להפרדה..]
מכיוון שלא בפרישות עסקינן, כי אם בפנטסיות, אני חושב גם שנכון להפריד בין השאלה העקרונית: חברה מעורבת או חברה נפרדת, לבין הנושא הזה. אמנם, ייתכן ומגע מסוים עם נשים עשוי לעזור לך להפריד בין אנושיותה של אישה לבין מיניותה, ולעזור לך בתהליך זה, אך על מנת שלא יצא שכרך בהפסדך, נראה לי שלא ניתן להתייחס לשאלה זו בלא להכיר אותך באופן מעמיק יותר. מה שחשוב היה לי להדגיש או שלמיטב ידיעתי, הפנטסיה המינית קיימת אצל כולם, אצל המבוגרים (ואני בכללם) ואצל הצעירים, אצל המקפידים על הפרדה ואצל אלו שאינם מקפידים עליה, ועל כן מרכז ההתמודדות אינו בשאלת ההפרדה אלא בשאלת הפנטסיה ומקומה בתוך החיים.

[אפשר לעשות שינוי!]
כפי שפתחתי, איני מתיימר לתת מענה להתמודדות כמו שלך. אין מטרתי להציע גם ניחומים. אני מקוה שהיה בדברי כדי לצבוע מחדש את סגנון ההתמודדות, (ברוחם של ר' צדוק מלובלין ור' נחמן מברסלב), באופן שלפחות מניסיוני יש בו כדי ליצור שינוי ממשי.

חזק ואמץ!

נתן
natanlau86@gmail.com