מה עושים עם כל הכעס הזה? או עם הקנאה, הטינה והשנאה..

לק"י

לשואל היקרה והאמיצה!
איזה כיף לך!
כיף לך שאת מצליחה לזהות בעצמך מקומות שאת רוצה להתחזק בהם ולשפר ושאת גם מצליחה לזהות שיש חוט שמקשר ביניהם!
זה לא תמיד כזה פשוט לעשות את זה וזה שאת עושה את זה מאוד מחזק וכבר מפתח ראשון כי מצליחים לא להתחספס, עם כל הקושי שיש, ולראות מציאות ברורה.
נכון, זה עדין לא פותר את המקום הזה, אבל זה כבר חלק
והאמת, בדברים האלה שתלנו במובן מסוים את העצה הראשונה.
העין החיובית.
נכון, זה קשה ומבאס שיש בנו כוחות מסוימים שמצליחים להפיל אותנו, אבל יש פה גם ענין של שאלה במה מתמקדים, שזה כבר רומז לעצה השניה, אך קודם נסביר את העצה הראשונה.
אפשר להסתכל על קנאה, כעס, טינה ושנאה בעין שלילית אך זה לא מקדם אותנו אלא אנחנו מוצאים את עצמנו שוקעים בתוך המקום הזה יותר ויותר כי תשומת הלב שלנו מכוונת למשהו שלילי, עם כל זה שאנחנו רוצים להיטיב.
אז מה עושים?
מפעילים את מנועי הראיה החיובית שיש לנו ומתחילים לשנות פרספקטיבה.
לא לכסות את את רע אלא לראות מה המציאות החיובית שכן יש מולנו.
זה יכול להיות בזה שאת מצליחה לראות מה את רוצה להתקדם בו ולאו דוקא בדבר עצמו.
עם זאת, זה יכול להיות בדבר עצמו שאת שמה לב שיש לך רצונות עזים ואת גם מאוד מחוברת אל הרצון הזה, כפי שעלה בדוגמא הראשונה שהבאת, או שאת רגישה למה שעושים לך, לפי הדוגמא השניה (ובסוגרים נדגיש שלהיות רגיש זה לא דבר רע אלא משהו מבורך שמשום מה נתפס על ידי אחדים כמשהו ילדותי ושלילי).
העצה השניה נוגעת בצד אחר של העין החיובית. במקום לראות כל הזמן את השלילי שבנו לנסות למצוא את הכוחות החזקים שבנו (ורצוי גם להתמקד באלה שמצליחים לתת כלים להתגבר מעל הנקודות הללו).
הצד הזה הוא לא פחות חשוב כי הוא מצמיח בתוכנו הרגשה של תקווה והרגשה של טוביות (מלשון טוב).
ההרגשות הללו חשובים, לא כי אנחנו אנוכיים (רמז לעצה שלישית) אלא כי זה מעורר בנו מוטיבציה ואונה עצמית להצליח.
אם כן מה העצה השלישית?
בקנאה, כעס, טינה ושנאה יש מרכיב שאנחנו לפעמים לוקחים כמובן מאליו – אני.
שניה, ´אני´ זה לא משהו רע אלא אם כן הוא נלקח למקום שכזה.
מה הכוונה?
הרבה פעמים אנחנו בוחרים להסתכל על הכל כסובב אותנו כי ככה זה במובן מסוים.
אמנם, אם נבחר לעצור שניה ולשאול את שאלת ה´למה´, אולי נזכה לראות את הדברים אחרת.
נשאל למה אנחנו מקנאים, כועסים, נוטרים טינה ו/או שונאים.
אם נברר לעומק יתכן שנגיע למקום אמיתי אך יתכן וגם נגלה שזה מגיע כי אנחנו רוצים את זה סתם כי יש לנו תאווה.
כשמנתחים את זה ושמים את זה על השולחן ושואלים מה זה יעזור, בצורה אמיתית, יתכן ונגלה שזה לא יעזור.
וגם אם זה כן יעזור ויתן לנו משהו צריך לשאול אם זו הדרך.
ואם נחזור לעין החיובית שדיברנו עליה קודם, אולי המקום זה לקחת את הרגשות הללו למקום של עשיה.
אם את מקנאה בה כי יש לה משהו שבעיניך חיובי ונדרש לך – אז קחי את זה ככח מניע לעבוד על הכוחות שלך להשיג את זה בכוחות עצמך.
אם היא פגעה בך, קחי את הטינה, הכעס ו/או השנאה לעבוד על המידה הזו.
קשה, נכון, אבל אפשרי אם אנחנו לוקחים את עצמנו בידיים ובצורה רצינית (שעליה נרחיב לקראת הסוף).
בעצה הרביעית, אנחנו חוזרים במובן מסוים לעין חיובית אך מצד אחר. מצד היכולת שלנו לדון כל אדם לכף זכות.
זה מאוד קל עם ענין הכעס, הטינה והשנאה ויכול גם כן לעזור עם הקנאה.
אם לרגע נעצור ונחשוב האם האדם היה מודע למעשיו, האם הוא התכוון לכך או שגם אם הוא התכוון והיה מודע למעשיו אולי הוא לא היה ער להשלכות.
לפעמים בשניה הראשונה התשובה לשנו לכך תהיה "ברור!" אך אם לרגע נושמים ועוצרים אז מגלים שאולי יש פה מקום של טוב שאפשר לשים עליו יותר את הדגש.
הדברים האלו מרמזים לנו על עצה חמישית והיא פשוט העצירה.
הרגשות הללו הרבה פעמים לא נותנים לנו מקום לחשוב בבהירות ומוצאים מאתנו תגובות אינסטינקטיביות אך אם עוצרים רגע ונושמים עשר נשימות עמוקות מגלים רוגע מסוים שמרכך את הרגשות הללו.
אמנם, זה לא מספיק והרבה פעמים אנחנו צריכים להכין את עצמנו.
מה הכוונה?
אנחנו צריכים להתייחס לעצמנו כחיילים בצבא שלנו.
צבא מיומן ומתוחזק שמוכן לכל תרחיש ויודע לקראת מה הוא הולך ומי האויב.
נכן, לפעמים יש הפתעות, אבל בכל זאת הצבא מודע למציאות ומוכן אליו.
איך זה מתבטא אצלנו?
ללמוד את עצמנו ועל עצמנו לאור העבר ולקראת העתיד.
ללמוד מה מצליח לגעת בנו ומדוע דברים מעוררים אצלנו קנאה. לדעת מתי דברים הופכים מכעס וטינה לשנאה ולדעת לעצור את זה בזמן.
במקביל, חלק מההכנות זה ללמוד על המידות האלה, ואם תרצי המלצות לספרים שנוגעים בזה, בשמחה.
נכון, זה אומר שזה לא בדיוק ענין של רגע, אבל זה יקרה ולאט לאט מצליחים לעורר ולעשות שינוי אמיתי בתוכנו. החכמה, ופה אנחנו חוזרים לעצות ראשונות, זה להיות מסוגלים לראות את זה מבעד לכל המקום הזה של המידות שאנחנו רוצים לתקן.
לבסוף, ואולי בהתחלה, העצה הכי חשובה זה להתפלל על זה.
זה נשמע כאילו לא קשור אבל יש פה דווקא משהו מאוד עמוק, אם דיברנו על הרצון בהתחלה.
כאשר מדברים עם הקב"ה בתפלות, אם זה במילים שלנו או במילים של אנשי כנסת הגדולה, אנחנו מביעים את כל הכאב שלנו מהמציאות הזו ומבינים שיש פה את הקב"ה שמכוון את הכל והוא זה שמצמיח בתוכנו את כל הכישרונות, אלו שמתגלים לטובה ואלו שצריך להיטיב (כגון קנאה, כעס, טינה ושנאה).
אך יותר מזה אנחנו מקשרים את הרצון שלנו ברצון של הקב"ה ומקשרים את עצמנו אליו.
מדבקים בו בעזרת התפלה ומרגישים איך שמקלפים את עצמנו עוד ומגלים יותר את הקשר הפנימי שיש בנו, בין הנשמה הטהורה שהוא נתן בנו, נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, עם הבורא בעצמו.
זה כשלעצמו מתנה נפלאה!

אם כך, נסכם במילים בודדות את העצות:
1. עין חיובית – לראות טוב ברע (ולבנות את זה ככח מניע).
2. עין חיובית – להתמקד בטוב שבנו.
3. אנוכיות וגאווה.
4. כף זכות.
5. עצור בטרם תעבור!
6. יוצאים לקרב.
7. זוכרים שמדובר בתהליך.
8. רק תפלה אשא

מקווים שהצלחנו להועיל בעצות ובטיפים השונים.
אם תרצי שניתן עוד עצות, הרחבות על מה שנתנו או הכוונות מעשיות, בשמחה.
כמובן, אם יש עוד שאלות תמיד אפשר לשאול ולברר.
הרבה הצלחה וישר כוחך!
במחילה אם קצת התעכבנו בתשובה,
נתנאל
netanelweil@gmail.com