אמונה בטיפול

לפני כמה שנים, במהלך רב-שיח שעסק ביחס בין הישיבה ובין האקדמיה, סיפר אחד הדוברים, רב המלמד בישיבת הסדר ידועה, על דירוג שהוא נוהג להציג בפני תלמידיו המבוגרים בישיבה, העומדים לפני בחירת מסלול אקדמי. אותו רב, שהיה גם בעל תואר דוקטור, דירג את המקצועות הנלמדים באוניברסיטה על פי מידת הסכנה הטמונה בהם לעולמו הרוחני של בוגר ישיבת הסדר: מקצוע תמים וכשר זכה לדירוג נמוך, ומקצוע מסוכן מבחינה רוחנית זכה לדירוג גבוה. מדעי הטבע, הכימיה, הפיזיקה והרפואה - בכל אלה אין סכנה; אפילו מדעי היהדות - ובהם גם לימודי מקרא - כשרים וטובים. "הכי מסוכן זה פסיכולוגיה", אמר הרב, והסביר כי נקודת המוצא של רוב התיאורטיקנים הפסיכולוגיים עומדת בסתירה חריפה לתפיסת הנפש ומקורה האלוהי ביהדות, ולפיכך, מבחינה רוחנית, אין מקצוע מסוכן מזה לבוגר ישיבה. לא זו בלבד שאין הוא ממליץ לתלמידיו לבחור בתחום הזה, הוא אף מייעץ להם בפירוש שלא לעשות כן.

תאוריות פסיכולוגיות "משלנו"

נדמה כי עמדה זו מבטאת את רחשי לבם של רבים בציבור הדתי, החשים אי-נוחות מסוימת כלפי הפסיכולוגיה המערבית. המשיכה הטבעית לעיסוק בענייני הנפש ותסבוכותיה נתקלת בחומה בצורה של תיאוריות פסיכואנליטיות, שהאדם הדתי הקורא אותן אינו יכול שלא לחוש מצוקה והרגשה חריפה של זרות וניכור. העיסוק בנפש בציבור הדתי הולך וגובר בשנים האחרונות, ועמו באה כמיהה למשהו אחר, לתיאוריה פסיכולוגית יישומית "משלנו", כזו שתינק ממקורות היהדות, שנקודת המוצא שלה תהיה אחרת מזו של הפסיכולוגיה המערבית, אך שזו תשכיל לעשות בה שימוש נכון ולזהות את הנקודות החיוביות בה. אל החלל הזה נכנס ברוך כהנא, פסיכולוג קליני ותיק, בספרו החדש "שבירה ותיקון: מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית".

כהנא צועד בעקבות מורו, חתן פרס ישראל פרופ מרדכי רוטנברג, חלוץ התיאוריה הפסיכולוגית היהודית, ומבקש לחלץ מתוך כתבי החסידות מודל פסיכולוגי שיטתי שניתן ליישום בחדר הקליניקה. על פי כהנא, בעקבות מורי החסידות, שאיפתו היסודית של האדם היא לטוב ("אור"), להגשמת שאיפותיו, לחסד, להענקה ולעזרה לזולת. אולם שאיפה זו, על כל עוצמתה והמוחלטות שלה, מתעוותת לנוכח המפגש עם המציאות, ומתחוללת "שבירה". שבירה זו מביאה עמה מידות רעות, עצבות, חטא ודיכאון. "השבירה אירעה משום שהאור היה גדול מדי והכלים קטנים מדי" (עמ 70). התהליך הטיפולי הוא למעשה תהליך של "תיקון", שנועד לאפשר לנפש המבקשת להאיר ולהיטיב להתגלם בעולם הזה, על כל מגבלותיו.

כבר מהסבר מתומצת זה - ובהחלט מומלץ לקרוא את הדברים באריכות בספר - ניכר הבדל בולט בין רבות מן התיאוריות הפסיכואנליזיות לבין זו שמבקש כהנא להציג. למרות הצלחתן בריסון יצריו של האדם ובסיוע לו להתחקות אחר הגורמים למעשיו הרעים (שלבים שכהנא, בעקבות המושגים החסידיים, מכנה "הכנעה" ו"הבדלה"), התיאוריות המערביות כמעט ואינן פונות לאותו שורש ראשוני ובסיסי בהווייתו של האדם - השאיפה לטוב ולהיטיב, ונכשלות פעם אחר פעם בתיאור הצדדים הנשגבים שבו: התרומה, ההענקה, היצירה, האמונה. כהנא לא חולק על חשיבותן של התיאוריות הללו להבנת נפש האדם, ואף עושה בהן שימוש בתוך התיאוריה החסידית, אך בכולן נעדרת אותה אמונה בסיסית ביסודו הטוב של האדם.

החלק המרתק ביותר בספר הוא ה"יישום": לאורך כמאה עמודים פורש כהנא את סיפורם האישי של חמישה ממטופליו, ואת יישום המודל הפסיכולוגי החסידי בטיפול בהם. כהנא פורס באריכות את סיפורי המטופלים, את חלומותיהם, את מהלך הטיפול, ואף משלב "אתנחתא תיאורטית" המרחיבה אודות הצדדים העיוניים של הטיפול ומוסיפה מתח לקריאת הסיפור. ההכרעה לשלב בספר סיפורי מטופלים יוצרת תחושה שלא מדובר כאן בתיאוריה פילוסופית המנותקת מן המציאות הטיפולית, אלא בתיאוריה שכוחה עצום: בכוחה לסייע למטופל להשיב את נפשו התועה אל מקורה, מתוך נקודת מבט המבקשת לחשוף את ה"אור" שבנשמתו, ולא להתנכר לצדדים הרוחניים והנשגבים שבו. כל כך פשוט, כל כך מתאים.

"שבירה ותיקון", הנוסף לספרייה ההולכת וגדלה של ספרים העוסקים במפגש שבין פסיכולוגיה ויהדות, הוא התשובה לאותו רב שמדרג מקצועות בפני תלמידיו. פסיכולוגיה יהודית קיימת; תפיסה יהודית אודות נפש האדם קיימת, נכתבת, נלמדת, ומיושמת מדי יום בקליניקות שונות. ואולי זהו תפקידו החשוב ביותר של הספר: השבת אמונם של אנשים דתיים בפסיכולוגיה ובעיסוק בה, היותו מצע עיוני לכמיהתם של רבים בציבור הדתי לעסוק בנפש האדם, מתוך זווית יהודית. "שבירה ותיקון" הוא רק ההתחלה.

שבירה ותיקון מאת ברוך כהנא, הוצאת ראובן מס, 368 עמ