הייתי נער צעיר בניו יורק כשמדינת ישראל הכריזה על ההתנתקות מרצועת עזה. כיהודי דתי (מודרן אורתודקס), לא האמנתי שמדינת ישראל תגרש יהודים מביתם בארץ ישראל. אבל זה קרה.
חברי, משפחתי ואני הפגנו בניו יורק. כתבנו מכתבים לקונסול הכללי ופרסמנו מודעות בעיתונים אמריקאים, אך ללא הועיל. באוגוסט 2005, בעיניים זולגות דמעות, צפינו כיצד יהודים מגורשים מביתם.
למרות הכאב והתחושה שהמדינה בגדה בנו, אף אחד מבני המשפחה או מאנשי הקהילה שלי לא החליט להחרים את המדינה. להיפך – אני עליתי לארץ ושרתתי בצבא. כך גם פעלו הרבה מחברי ומבני משפחתי.
מה שמפריע היום לרוב הישראלים בקשר לפרשת הכותל ולהחלטת המדינה שלא להכיר באזור המיועד לתפילה מעורבת של נשים וגברים, היא לא ההחלטה עצמה, אלא הכעס הסוער וגאוותם של יהודים רפורמיים שחיים בארצות הברית ובשאר התפוצות. למרות שהאנשים האלה לא גרים במדינה הזאת, לא משלמים לה מיסים ולא משרתים בצה"ל, הם חושבים שהמדינה צריכה להתחשב בדעתם בדיוק כמו שהיא מתחשבת בדעת האזרחים החיים בה.
אפשר להבין את כעסם של היהודים שאינם אורתודוקסים על כך שהמדינה לא מכירה ברחבה המעורבת. מה שפחות ניתן להבנה זה את עוצמות הזעם והאיומים שיהודים אמריקאים עשירים מנחיתים עכשיו על הסוכנות היהודית- הם כבר לא יסכימו לתמוך בה, ויחרימו את המדינה לגמרי אם הממשלה לא תשנה את דעתה.
בנקודה הזאת נשאלת השאלה- הלא אתם, אוהדי מדינת ישראל, טוענים שאתם תומכים במדינה מפני שהיא מדינה דמוקרטית. והמדינה הדמוקרטית הזו החליטה, כהתגשמות רצונם של רוב תושביה (כנהוג בדמוקרטיה) לבטל את מתווה הכותל. במדינת ישראל כמעט ואין ציבור רפורמי. רוב תושבי המדינה אינם תומכים ברחבה המורבת ובמה שהיא מסמלת. זוהי תכלית הדמוקרטיה.
אמריקאים ממוצא איטלקי לא מאיימים להחרים את איטליה כאשר מתקבלת שם החלטה שאינה מקובלת עליהם. גם האמריקאים האירים לא פועלים כך. מדוע רק האמריקאים היהודים חושבים שיהודים ישראלים חייבים לציית לכל דרישותיהם?
הלא ידוע שהיהדות הרפורמית אינה מאמינה בקיום ההלכה. מה היה קורה אם היהודים האמריקאים היו דורשים מהממשלה שהיא תגיש אוכל לא כשר בארוחות הממשלתיות? האם זה היה עובר על סדר היום אצל יהודים ישראלים? או האם זה היה מוגדר כ"סטירת לחי" כפי שטוענים יהודי ארה"ב בקשר לפרשת הכותל המערבי?
שתי נשים ניגשו למלך שלמה למשפט, כאשר כל אחת טוענת שהיא אמו האמיתית של תינוק מסוים. שלמה הכריז שהוא ייתן לכל אחת מהנשים חצי מהתינוק, לאחר שהוא יחתוך אותו לשניים. אחת מהן צעקה והסכימה שהאשה השניה תיקח את התינוק ובלבד שהמלך לא יפגע בו. שלמה בחכמתו הבין שלאם האמיתית יהיה חשוב יותר שהתינוק יחיה מאשר שהיא תוכר כאימו. אולי היא לא תסכים עם החלטתו, ובכל זאת לעולם לא תסכים לפגוע בילדה. אפילו שיגדל תחת ממשל אישה זרה שלא תטפל בו כראוי. העיקר שיחיה.
המוסר השכל הזה, כנראה עדיין לא חדר אל תוך קהילות יהודי ארצות הברית המאיימים להחרים את מדינתם.
הכותב הוא סטודנט לתקשורת ומדעי מדינה, שעלה לבדו מניו יורק ושירת כלוחם ומפקד בחטיבת כפיר.