עוד לא תמו שלושים יום מהרצח של הקדוש רזיאל שבח, הי"ד, מחוות גלעד, וכבר ידו של רוצח חדש נטויה. הקריאות לנקמה בלוויתו של הקדוש רזיאל שבח הי"ד התקבלו בביקורת. בשיח הציבורי במחוזותינו ,המילה' נקמה' היא מוקצה מחמת מיאוס. כאילו נמחקה מהלקסיקון. אלמנות טרור והורים שכולים משמיעים נרטיב של "תגובה ציונית הולמת", או "בניה במקום של הריסה". ואני רואה דחפורים בנתיב האבות באים להרוס בתים של מתיישבים יהודים, ביום בו מובא הקדוש איתמר בן גל לקבורה.
"מה תעזור לנו נקמה" וביטויים בסגנון הזה מחבקת התקשורת וכמובן גם ראש הממשלה, שריו ויועציו. זה נוח, זה לא ממש מחייב, זה נשמע מאד אלגנטי ומתורבת. הקריאה לנקמה נשמעת ברברית.
אבל למעשה, תגובה ציונית הולמת בקושי נראית במחוזותינו. הספור של חוות גלעד הוא נדיר, חריג. מאוחר. בגוש עציון נהרסים בתים על חודו של טרקטור. צעקות הנקמה הן הצעקות הכי לגיטימיות בימינו, כי דם יהודי הפך הפקר.
ומכיוון שאני מפרסמת באתר דתי עם כיפה לראש, פתחתי תנ"ך .
וזה מה שהקב"ה מצווה עלינו בפרשת מסעי:
וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ, אֲשֶׁר-הוּא רָשָׁע לָמוּת: כִּי-מוֹת, יוּמָת. לב וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר, לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ, לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן. לג וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם, הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ; וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ. לד וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ--אֲשֶׁר אֲנִי, שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ: כִּי, אֲנִי יְהוָה--שֹׁכֵן, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר ל"ה, ל"א)
זה נשמע סוריאליסטי. האם הארץ היא ישות? האם התורה היא ספר קבלה? לא מדובר פה על שלטון או דין או שפה משפטית. מדובר פה על משהו מיסטי. קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ואולי איננו נוקמים כראוי.
במדינת ישראל המתחדשת שכחנו מי אנחנו. שכחנו מי אויב ומי ידיד. איבדנו איזה תדר בריא של הישרדות. תדר של חיים בריאים, תקינים. להיות עם חופשי בארצנו, כמילות ההמנון.
ואומרים עלינו שאנחנו עם חכם.
הערבים במרחב הציבורי שלנו, מגחכים למשמע ההצהרות הממלכתיות, בסגנון, התשובה שלנו היא ציונית. מכיוון שהם מבינים שפה אחרת. גם חיסול ממוקד של מפגע, או הריסת חצי בית של מחבל, לא מהווה עבורם הרתעה.
אם חפצים אנו בשלומנו, עלינו ליצר הרתעה ממשית. איום ממשי. ואני מתכוונת לממשלה ולכוחות הבטחון. ענישה קולקטיבית, עונש מוות למחבלים. ומי יודע? אולי הסלוגן: אין ערבים- אין פיגועים, יהיה בסופו של דבר הפתרון היחיד. הגיע הזמן שנחליט- זה או הם או אנחנו.